Phantom Blade Zero: הסינים עשו את זה שוב

טוב חברים, מה נגיד? הסינים עשו את זה שוב. סיימתי את Phantom Blade Zero, את כל התוכן כולל תוכן הצד, אחרי 41 שעות שהרגישו קצרות מדי. זה היה אחד המשחקים שהכי חיכיתי להם השנה: אקשן RPG בסגנון קונג פו פאנק.

שיחקתי על PS5 Pro, והמשחק נראה ממש אחלה. יש אזורים שנראים מדהים ויש כאלה שפחות, אבל הוא רץ ב-60 חלק לכל אורכו. מה שכן, יש בו את הבאגים הרגילים של Unreal Engine 5: אויבים שנתקעים באמצע קרב, ומצלמה שמשתגעת בזמן פינישרים. זה לא פגם יותר מדי בחוויה שלי, אבל זה משהו שהם יהיו חייבים לטפל בו.

סיפור סבבה, משימות צד מעולות

אתחיל דווקא מהנקודה הפחות חזקה של המשחק, וזה הסיפור. לא שהוא לא טוב, כן? משחקים בתור Soul, סייף שנפצע קשה בלב ויוצא למסע כדי למצוא לב חלופי. בדרך הוא נלחם הרבה ומגלה מה הולך בעולם הזה אחרי ש'האורדר' נפלו.

בגדול הסיפור היה סבבה. לקח לי קצת זמן להבין מה העניינים, כי אני לא כל כך בקיא בתרבות הסינית. מצד שני, הסצנות לדעתי מבוימות נהדר, ובאופן מפתיע גם הדיבוב לאנגלית אחלה. הדמות הראשית עוברת התפתחות באישיות שלה, ואת זה דווקא אהבתי.

משימות הצד היו מעולות. כל אחת הרגישה כמו סיפור ראשי משלה, באמת נתנה לי סיבה להשלים אותה, והביאה איתה קרבות בוסים נהדרים.

אזורים ריקים, חקירה נדיבה

עכשיו לדובדבן: הגיימפליי. המשחק בנוי כ-semi-open world: עולם שמחולק לאזורים, בדומה ל-Wukong, שבו כל אזור מציג סביבה אחרת, אויבים אחרים ומשימות אחרות. האזורים עצמם יכלו לפעמים להרגיש ממש ריקים, כי אויבים שהורגים בסביבה לא חוזרים יותר.

ועדיין, היה לי רצון לחקור כמעט כל פינה במפה, כי החקירה באמת מתגמלת. ככל שחקרתי יותר השגתי המון חומרים, והמשחק באמת נדיב איתם, וגם מצאתי פריטים ששווים לשדרוג שלי.

המשחק גם נתן לי סיבה לחזור לאזורים הקודמים. ככל שהתקדמתי בסיפור ובמשימות הצד, השגתי יכולות שפתחו לי מקומות שלא יכולתי להגיע אליהם קודם. רק שימו לב: חלק ממשימות הצד אפשר לפספס אם מתקדמים יותר מדי בעלילה.

Hellwalker וקומבט פלואידי

שיחקתי ברמת הקושי הכי קשה, Hellwalker, ובדקתי גם את הרמות הקלות יותר. כולן הרגישו ממש מאוזנות, וההבדל היחיד שהרגשתי ביניהן הוא האגרסיביות של האויבים וכמה מהר מכניסים אותם לסטאן.

הקומבט עצמו פלואידי ומגניב ברמות, עם המון מובסטים ופינישרים מגניבים. אני אישית מצאתי את עצמי משתמש באותן שתי חרבות לאורך רוב המשחק, פשוט כי מצאתי את הפינה הנוחה שלי והתקדמתי איתן. אבל יש המון סוגי חרבות ואפשר לבנות בילדים שונים לגמרי. ושלא נדבר על הסאונד דיזיין של הקלאשים בין החרבות: פשוט נהדר.

הבוסים, ועד שיגיע GTA

נסיים עם הדובדבן שבקצפת: הבוסים. כל בוס היה בצבע. בוסים אפיים ברמות, ולכל אחד מהם סאונדטרק נהדר שמשלב מוזיקה סינית מסורתית, מוזיקה אלקטרונית, רוק ומטאל. עפתי על זה!

היו בערך שני בוסים קצת לא פיירים. בנוסף, הרגשתי שהם טיפה הגזימו עם כמות הבוסים שיש להם שני פייזים. מצד שני, הם פיצו על זה עם צ'קפוינט בין פייז לפייז: אם מתים, חוזרים לפייז השני ולא מתחילים את הקרב מההתחלה.

אז איך אני מסכם? אם יש לכם זמן עד GTA, רוצו שחקו. שווה כל דקה!

▶︎